בית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל דחה בקשה לאישור עסקת מכר של מקרקעין בשטח של למעלה משמונה דונם, והורה על שחרור מנהל העזבון מתפקידו. בפסק הדין של השופט איתי כרמי נקבע כי העסקה אינה משרתת את טובת העזבון, כי לא הונחה תשתית עובדתית מלאה המאפשרת פיקוח שיפוטי אפקטיבי, וכי אופן הפעלת הסמכות חורג מהסטנדרטים החלים על בעל תפקיד הפועל מכוח מינוי שיפוטי.

על פי הפרטים בפסק הדין, המנוח הלך לעולמו בשנת 1985. עיקר נכסיו ומרכז חייו היו מחוץ לישראל, ובארץ נותר נכס מקרקעין אחד. שנים ארוכות לאחר מותו מונה מנהל עזבון לניהול הנכס. כעבור למעלה מעשור ביקש מנהל העזבון לאשר את מכירת הקרקע בסכום של 300 אלף ש״ח, אף שחוות דעת שמאי שמונה על ידי בית המשפט העריכה את שוויה בכ־1.33 מיליון ש״ח.

בית המשפט קבע כי המכירה אינה משרתת את תכלית ניהול העזבון. נקבע כי לא הוצגה תשתית מלאה, גלויה ושקופה באשר לדרך גיבוש העסקה, לפעולות שנעשו, אם נעשו, למקסום התמורה, וכי תנאי העסקה עצמם אינם מיטיבים עם העזבון ועלולים אף להכביד עליו.

בפסק הדין עמד בית המשפט על אופיו הייחודי של ההליך והדגיש כי מנהל עזבון אינו פועל כנציג אינטרסים פרטיים, אלא כנאמן הפועל מכוח סמכותו של בית המשפט ותחת פיקוחו. בית המשפט כתב בעניין זה כי “החזית הדיונית… לא נגזרת מעמדות בעלי העניין… אלא משאלת ההצדקה המשפטית לאישור פעולת מנהל העזבון. מדובר בשאלה שביסודה עומד שיקול דעת שיפוטי עצמאי, המופעל על רקע הדין וטובת העזבון בכללותו (לרבות בהיבטים של סילוק חובות העזבון)”.

במישור הראייתי קבע בית המשפט כי מנהל העזבון לא קיים הוראות מפורשות שניתנו לו, וכי המידע שהובא הוצג באופן חלקי ומצמצם. התנהלות זו, כך נקבע, פוגמת בליבת מנגנון הפיקוח השיפוטי ואינה עולה בקנה אחד עם חובת הגילוי המוגברת החלה על מנהל עזבון.

מההיבט הכלכלי נקבע כי העסקה אינה משקפת שווי אמת של הנכס ואף חושפת את העזבון לסיכונים משמעותיים. השופט כתב בהקשר זה “אין דרך עדינה לומר זאת. העסקה נפסדת וכושלת”. בית המשפט ציין כי מדובר במקרקעין בעלי פוטנציאל כלכלי משמעותי, וכי בהליך תקין הכולל חשיפה לשוק ופרסום מתאים, ניתן היה להשיג תמורה גבוהה יותר אף משומת המומחה. עוד הודגש כי תנאי העסקה כללו התחייבויות שעשויות היו להוביל להפרה יסודית ולחיוב בפיצוי מוסכם בסכום של 100 אלף ש״ח, מבלי שהוצגה היתכנות ממשית לעמידה בהם.