בית המשפט לענייני משפחה באילת קבע כי דירה שבה התגוררו 2 בני זוג שהתגרשו, תתחלק שווה בשווה בין הצדדים. זאת למרות שהדירה נרכשה ברובה מכספי הבעל ולמרות העובדה שהנישואין נמשכו 5 שנים בלבד. הפסיקה נגעה לשתי תביעות רכוש ואיזון משאבים, שהגישו בני הזוג זה נגד זה.

סגן נשיא בית המשפט לענייני משפחה באילת, כבוד השופט מרדכי (מוטי) לוי, קבע בפסק דינו, כי מאחר שבין הצדדים לא נחתם הסכם ממון ומאחר שגם לא הוכחה הפרדה רכושית ביניהם, הרי שכל מסת הנכסים הפיננסיים שנצברו על ידם, שייכת לתא המשפחתי כולו.

בני הזוג נישאו בנישואים אזרחיים בשנת 2014. לפני נישואיהם, ניהלו השניים קשר זוגי במשך כשלוש שנים, לאחריו נפרדו, אך חידשו את הקשר בסמוך למועד נישואיהם. לבני הזוג נולד ילד משותף.

את האישה מייצגת עו”ד עינבר לב, אשר ציינה, בכתב התביעה, כי בשנת 2016 רכשו בני הזוג דירה באילת בסכום של 1.44 מיליון שקלים.

לדברי עו”ד לב, השניים ניהלו חשבון בנק משותף שאליו הופקדו משכורותיהם, אולם בשלב מסוים הבעל הפסיק להפקיד את משכורתו, ובחשבון נוצרה יתרת חוב. על מנת לא להיתבע עלי ידי הבנק, נטלו בני הזוג הלוואה בסך 210 אלף שקלים, המשולמת בהחזרים חודשיים בסך של 1,250 שקלים לחודש.

בכתב התביעה תיארה עו”ד לב, את התנהלות הבעל בחיי הנישואים, שכללה, לטענתה, אלימות פיזית, מילולית וכלכלית. כמו כן, טענה, כי מרשתה החליטה להיפרד מבעלה, לאחר שגילתה כי הוא משתמש בסמים.

בכתב ההגנה הבעל הכחיש את טענות האישה לאלימות וטען כי לאישה לא מגיעה כלל מחצית משווי הדירה, משום שרוב הכספים ששולמו עד עתה לרכישתה, הגיעו בכלל מכיסו. לטענתו, “כספו נגזל ממנו ובוזבז במשך חמש שנים של מרמה והונאה מצידה של התובעת”.

כמו כן, הוא הביע התנגדות לחלוקה שוויונית בנכסים השליליים, שצברה האישה בחשבונם המשותף, לרבות ההלוואות שניטלו על ידה בלבד, בטענה כי ניצלה כספים אלו כדי להשיג עמדת יתרון, תוך תכנון מוקדם של הגירושים ממנו.

במקביל, הבעל הגיש גם תביעה מטעמו, נגד האישה, שבה טען, כי לנישואים הגיעה האישה עם חובות כבדים ונושים רבים, והוא, שביקש לפתוח דף חדש עם נישואיו, שימש לה קרש הצלה וכיסה את כל חובותיה.

בתביעה פירט הבעל את הדרך הכלכלית שהביאה לרכישת הדירה שבמחלוקת. לטענתו, הדירה הראשונה שהייתה בבעלותו נמכרה על ידו בשנת 1997. באותה שנה הוא רכש בכספי התמורה דירה אחרת, ובשנת 2015, סמוך ללידת ילדם המשותף, הוא מכר גם אותה, ובכספי תמורתה נרכשה, בשנת 2016, הדירה שבמחלוקת.

לטענתו, לצורך רכישת הדירה, נלקחה משכנתה של 860 אלף שקלים, אותה הוא החל משלם מחשבונו הפרטי ב-210 תשלומים רצופים של 5,000 שקלים לחודש כל אחד. לדבריו, רק במהלך השנה וחצי האחרונות, כמהלך מתוכנן של הנתבעת, החלה משולמת המשכנתא מהחשבון המשותף.

לטענת הבעל, הדירה נרכשה אך ורק מכספו, עליו עמל שנים רבות, אולם היא נרשמה גם על שמה של האישה, שכן הייתה זו דרישה מפורשת של הבנק לקבלת משכנתא. כמו כן, טען, כי לאישה לא הייתה כל יכולת לרכוש דירה, עקב הסתבכותה הכלכלית בעבר. “אף בנק לא היה נותן לה שקל”…” דברי הבעל.

לפיכך, ביקש הבעל מבית המשפט לסטות מחלוקה שוויונית ולקבוע, כי לאישה לא מגיע דבר וחצי דבר מהדירה, או לפחות לחלק את תמורת הדירה שלא בחלקים שווים, שכן “לאישה לא מגיע פרס על התנהגותה”.

בכתב ההגנה לתביעת הבעל אישרה האישה, באמצעות עו”ד לב, את תיאורי התובע באשר לאופן רכישת הדירה מההיבט הכספי. עם זאת, לטענתה, התשלום החודשי של הלוואת המשכנתא משולם מהחשבון המשותף.

באשר להון העצמי שהשקיע הבעל בדירה, נטען בכתב ההגנה, כי אין לו כל משמעות, שכן התובע החליט לשתף את הנתבעת בהון זה ולרכוש דירת מגורים במשותף. לדברי עו”ד לב, די בהסכם הרכישה כדי ללמד על כך.

בסיפא של כתב ההגנה ביקשה האישה מבית המשפט לפסוק על חלוקת הרכוש באופן לא שוויוני לטובתה, כפי שביקשה גם בכתב התביעה שלה.

ללא הסכם ממון

כאמור, השופט לוי קבע בפסק הדין כי בהעדר הסכם ממון והוכחה להפרדה רכושית ביניהם, הרי שכל מסת הנכסים הפיננסיים שנצברו על ידם, שייכת לתא המשפחתי כולו.

לדברי השופט לוי, הוא לא מצא כל תזכורת להתחשבנות אודות תשלומים ששולמו, בתקופת נישואי השניים, מחשבון בעל זהות אישית, כגון מ’החשבון שלי’ או מ’החשבון הפרטי שלי’.  על כן קבע השופט לוי כי “משעה שאחד מבני הזוג משלם מחשבונו ‘האישי’, ‘הפרטי’, הרי שסכום זה מוצא ממסת הנכסים הפיננסיים של התא המשפחתי”.

באשר לטענת הבעל, כי יש לאזן את התמורה מהדירה בחלקים לא שווים לטובתו, שכן “לא מגיע לאישה פרס על התנהגותה”, קבע השופט, כי מדברים אלה ברור לגמרי שגם לשיטת הבעל, מגיעות לאישה זכויות בדירה.

באשר לטענת הבעל, כי הדירה נרשמה על שם שניהם, רק מכיוון שהבנק למשכנתאות דרש זאת, קבע השופט, כי טענה זו לא נתמכה בראיה כלשהי, לא זומן פקיד בנק למשכנתאות ולא צורפו נהלים התומכים בטענה זו.

השופט ציין בפסק דינו, כי על פי תיאורי הבעל עצמו בכתב תביעתו, אין בליבו ספק, כי במועד רכישת הדירה, הבעל ראה באישה את אשת חיקו לשנים רבות לעתיד לבוא, ורישום הדירה על שם שניהם בחלקים שווים הוא ביטוי לשגרת חיים טובה וזוגיות נכונה.

לאור כל זאת קבע השופט, כי לאישה מגיעים 50% משווי הזכויות והחובות בדירה.
עורכת הדין עינבר לב מסבירה כי ברוב המוחלט של המקרים בהם מתעוררת מחלוקת על בעלות הנכסים בין בני זוג, הפסיקה קובעת על פי רישום הבעלות.

כלומר, כמעט בכל מקרה שבו נכסים רשומים רק על אחד מבני הזוג, לא יערער בית המשפט על הרישום, ויורה על העברת הנכסים לרשות בן או בת הזוג שעל שמו נרשם הנכס. רק במקרים נדירים, שבהם הנכס רשום על שני בני הזוג, וכאשר רכישת הנכס ארעה בסמוך לפרידה, ורק כאשר אחד מבני הזוג תרם לרכישתו בצורה ניכרת יותר מאשר רעהו, ייטו בתי המשפט לפסוק אחרת.