למה ערי ישראל אינן יפות כמו ערי אירופה?

כמעצב רב תחומי המטפל בנכסי יוקרה שבהם מושקעים סכומי עתק, אני נעצב בכל פעם מחדש מהחזות הלא אטרקטיבית, וזאת בלשון המעטה,  של המרחב העירוני הממוקם מחוץ לאותו בניין המעוצב לתלפיות במיטב החידושים העדכניים. זה מזכיר לי לא אחת את האימרה הנדושה של תיירים ישראליים שחזרו מטיול באחת מערי אירופה, בין אם מדובר בפאריז, רומא או כל עיר אחרת, ושאלו את עצמם "למה העיר בה אני מתגורר לא נראית ככה"?מאמר מאת גיא בוכלהטר, מעצב רב תחומי

אכן אין זה סוד שמרביתן המכריע של ערי ישראל "מצטיינות" במראה אפרורי וחדגוני עם מרכז כעור ומתפורר ושכונות חסרות מעוף אדריכלי ותכנוני. ראית את רחוב הרצל, וייצמן או ז'בוטיסקי או סוקולוב במרכזה של עיר אחת? סביר להניח שלא תמצא כמעט הבדלים בינם לבין הרצל ב' או וייצמן ג' , או סוקולוב ד' או ז'בוטינסקי ה'  בעיר אחרת. ראית את "שכונת הגנים הירקרקה" בעיר א'? סביר להניח שלא תמצא הבדלים משמעותיים לבין "שכונת החבצלות הכחולות" בעיר ב'.

ובימים אלה, במיוחד, כשעשרות רבות של שכונות ענק עם רבבות רבות של דירות מוקמות הן במסגרת "מחיר למשתכן" והן "הסכמי גג", תחת כל גבעה ותחת עץ רענן, המציאות הופכת להיות קודרת עוד יותר. הבניינים, כמו גם התכנון הסביבתי, מתאפיינים לא רק בהעדר דמיון ויצירתיות, הם אף מזכירים, במונוליטיות שלהם ובדמיון המדהים בין שכונה אחת לחברתה, את התפיסה האדריכלית הבולשביקית שרווחה בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה בברית המועצות ומדינות מזרח אירופה. ובמדינה קטנה וצפופה דוגמת ישראל, המתמרכזת והופכת להיות גוש אורבני כמעט רציף, במרחב שבין חיפה בצפון לבאר שבע בדרום, הנזק ברמה האסתטית והסביבתית לטווח הארוך, עלול להיות חסר תקנה.

 

נכון, ישנם כמובן מספר יוצאים מן הכלל שכולנו מכירים, דוגמת בתי הבאוהאוס והשדרות התל אביביות, מספר שכונות ותיקות בירושלים, הדר הכרמל והמושבה הגרמנית בחיפה. אלא מאי? המשותף ליוצאים מן הכלל אלה הינה העובדה שגורמים חיצוניים דוגמת הטמפלרים שהקימו בישראל שש מושבות לתפארה, מתכנן ערים סקוטי בשם פטריק גדס ששירותיו נשכרו על ידי עירית תל אביב בשנות ה-20 של המאה הקודמת, אדריכלים שעלו  מגרמניה ובנו את הדר הכרמל, סטורס, המושל הבריטי של ירושלים שקבע שהבנייה בעיר תהיה רק באמצעות אבן ירושלמית, תקנה שעומדת בתוקף עד עצם היום הזה.

ישראל של היום ממוקמת בהחלט ב"מקום טוב באמצע" בין מדינות אירופה מבחינת הכוחות האדריכליים ומעצבים שלה, המשאבים הכלכליים ותל"ג הלאומי. היא מדינה יחסית נוחה לתכנון, קומפקטית במימדיה, עם אוכלוסיה שמרוכזת ברובה המכריע באיזור שבין חדרה לאשקלון, שאיננו גדול בשטחו ממטרופולינים של ערי ענק אירופיות דוגמת פריז או לונדון.

ובינינו: איך זה שבארץ ישראל המנדטורית והענייה נבנו שכונות יפיפיות ואיך זה שעוד בתקופת השלטון העותומני, ובתנאים לא תנאים, ידעו הטמפלרים ליצור את מה שיצרו?

הסיבות להבדלים העצומים מגיעות ממקומות אחרים לגמרי: התפיסה של "מדינה לאומית" הנתפסת כישות תכנונית אחת, באה כמובן על חשבון התכנון המוניציפאלי המתאפיין בדרך כלל בשיטת ה"זבנג וגמרנו". גם התחושה המתמדת ש"אין זמן", גורמת למשוטט במרכזם של רוב ערי ישראל לתחושה של קרתנות וארעיות.

לטעמי רק כשהאג'נדה האזרחית תבוא לידי ביטוי מרכזי, רק כשאדריכלים ומעצבים, לדוגמא, ישתלבו באופן אקטיבי במערכות  קבלת ההחלטות ותהיה להם השפעה אמיתית על "דמותה של ארץ" ובראש וראשונה דמותן של ערינו, רק אז נוכל להערכתי לראות שינוי בתפיסה זו.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *